פסק-דין בתיק תא"ח 52939-11-10 - פסקדין

1.         בפני תביעה לפינוי מושכר, בהתאם להוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984.

            לטענת התובע, כמפורט בתצהיר (שהוגש על ידי "ידיד קרוב" שהינו בן דודו, בשם אבי (להלן גם: "אבי")זאת בהתאם להחלטה מיום 18.11.11), בינו לבין הנתבע נחתם הסכם שכירות לתקופה של שנה,אשר הסתיימה ביום 31.12.07. התובע טען כי זמן קצר לאחר שהנתבע עבר להתגורר במושכר, החל לבצע במושכר שינויים, לרבות בניית גדר, הקמת מכלאות לבעלי חיים, וזאת בניגוד להסכם השכירות ולכל דין. כן נטען כי דמי השכירות לא שולמו כסדרם ובמלואם.

            לטענת התובע, ביום 6.12.07 נחתם בינו לבין הנתבע הסכם מכר ביחס למושכר, אשר בסופו של דבר, ולאחר שהנתבע לא שילם את התמורה שהוסכמה, בוטל ביום 28.10.08. התובע הפנה להסכם ביטול המכר, במסגרתו ויתר הנתבע על כל דרישה ביחס לנכס.

התובע ציין כי מיום חתימת הסכם המכר ועד לביטולו ומאחר שלא התעורר ספק כשהנתבע יקיים את התחייבותו על פי הסכם המכר, המשיך הנתבע להתגורר במושכר. אולם, לאחר ביטול הסכם המכר, היה אמור הנתבע לפנות את המושכר, אך סירב לפנותו וניסה לכפות הישארותו במושכר, באמצעות הפקדת כספים לחשבון התובע. התובע טען, כי חלק מהכספים שהופקדו בחשבונו, הוחזר לנתבע וחלקם הושארו אצל התובע על חשבון חובות הנתבע.

            התובע הפנה לכך שהנתבע צבר חובות בגין אי תשלום חשבונות ארנונה ומים (בגינם אף הוטל עיקול על חשבון התובע).

            התובע הפנה עוד לפסק הדין בה"פ 21573-12-10, אשר על פיו נדחתה תביעת הנתבע למתן סעד הצהרתי כי הינו בעל המושכר, או בעל הזכות לרכשו. התובע טען כי למרות פסק הדין המשיך הנתבע להחזיק במושכר ולעשות בו כבתוך שלו.

2.         לטענת הנתבע, כמפורט בתצהירו, אכן נחתם בינו לבין התובע הסכם שכירות, אשר לא צורף לכתב התביעה בחוסר תום לב מצד התובע. לטענת הנתבע, הוציא כספים רבים לשיפוץ הדירה, וזאת בסכום העולה על 250,000 ש"ח והוא זכאי שהשקעה זו לא "תעלם באוויר".

            הנתבע טען, כי בהסכם לביטול המכר, ויתר רק על זכויות קנייניות בנכס עד ליום חתימת ההסכם ותו לא. הנתבע טען כי הוא נמצא במושכר כדין ואף המשיך לשלם לתובע, לאחר ביטול הסכם המכר,  דמי שכירות בכל חודש. התובע הפנה לתדפיסי בנק אשר לטענתו, מצביעים על תשלום דמי שכירות בסך 1,500 ש"ח לתובע במועדים: 11.8.09, 9.9.09, 11.10.09, 10.11.09, 10.12.09, 11.1.10, 21.2.10, 11.3.10, 11.4.10.

            הנתבע טען כי למרות שבחודש 2/10 שהה בבית סוהר ולא יכל לקבל דברי דואר, שלח אליו התובע מכתב פינוי.

הנתבע תיאר בתצהירו את המשא ומתן שהמשיך לנהל לרכישת המושכר, כשלטענתו, אחיו של התובע בשם משה פרץ (להלן: "משה") אף מינה  עו"ד מטעם התובע, לניהול מו"מ, מול ב"כ הנתבע דאז.

            הנתבע טען, כי משה הציג עצמו בפניו, במשך 3 שנים כמייצג התובע, חתם על זיכרון דברים ואף מינה כאמור, עו"ד לייצג את התובע. לאור האמור טען הנתבע, כי הוא שוכר כדין את המושכר וזאת לאור ההסכמים שנערכו בינו לבין התובע, תחילה כשוכר ולאחר מכן כרוכש ואף מכוח השקעתו הרבה במושכר.

דיון :

3.         ראשית יצוין כי נוכח התביעה לסעד הצהרתי, שהגיש הנתבע כנגד התובע, בטענה לבעלות על המושכר,עוכב בירור התביעה דנן. יחד עם זאת, כבר ביום 11.9.11 נקבע כי לאור פסה"ד שניתן בה"פ 21573-12-10 אשר על פיו נדחתה תביעת התובע לסעד הצהרתי, דין תביעת פינוי זו להתברר בהקדם.

            למרות זאת ולאור בקשות דחייה שונות, התקיים הדיון בתביעה שבנידון בסופו של דבר רק ביום 17.5.12, עת העיד הידיד הקרוב, ובתאריך 21.5.12 עד העיד הנתבע וכן משה, אותו ביקש הנתבע לזמן. יצוין, כי עדותו הראשית של משה הוגשה על ידו באופן עצמאי בתצהיר והנתבע ויתר על חקירה ראשית נוספת של עד זה, אותו ביקש לזמן.

            עוד יודגש, כי קביעת בית המשפט המחוזי, על פיה נדחתה דרישת הנתבע להצהיר כי הינו בעל הזכויות במושכר, או כאילו יש להורות על אכיפת הסכמי מכר שנחתמו בין הצדדים, מהווה מעשה בית דין. לפיכך אין רלוונטיות לטענות שהעלה הנתבע בדבר מו"מ שניהל עם משה, לצורך רכישת המושכר (הגם משה הכחיש בסעיף 25 לתצהירו, כאילו מונה אי פעם כמיופה כוחו של התובע, ביחס למושכר).

4.         אין חולק כי בין הצדדים נחתם בעבר הסכם שכירות וכי דמי השכירות הועמדו על סך של 1,500 ש"ח לחודש. ראה בעניין הודאתו המפורשת של הנתבע בסעיף 2 לתצהירו (וכן טענתו לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך 1,500 ש"ח לחודש, בסעיף 8 לתצהירו). טענתו של אבי כמפורט בסעיף 33 לתצהירו, כי לא שמר את הסכם השכירות לאחר חתימת הסכם המכר, לא נסתרה. מכל מקום, משאין המדובר בעסקה הדורשת מסמך בכתב ומשהנתבע הודה כאמור בהתקיימותה, ברי כי החזקת הנתבע במושכר נבעה מכח הסכם השכירות שנכרת בעבר בין הצדדים.

            מאחר שהנתבע הודה כי המדובר בעסקת שכירות וכי דמי השכירות נקבעו על סך של 1,500 ש"ח, עבר נטל  ההוכחה אל הנתבע להוכיח כי עמד בתשלום דמי השכירות המוסכמים.

            התובע טען, כי עמד בתשלום דמי השכירות, אולם מלבד טענה לתשלום דמי שכירות ביחס  ל- 9 חודשים -8/09-4/10 (וצרוף אסמכתאות ביחס לרוב חודשים אלו), לא הוכיח הנתבע כי עמד בתשלום דמי השכירות במלואם, ביחס לכל תקופת השכירות אשר, לטענתו, נמשכה עד היום. למעשה, המדובר בתקופה של 5.5 שנים מאז נכנס הנתבע לדירה מכוח הסכם השכירות (לתקופה של למעלה מ- 3.5 שנים, מאז בוטל הסכם המכר).

            כשנחקר הנתבע בעניין, השיב כי כל האסמכתאות לתשלום דמי השכירות נמצאות אצל משה, אלא שעיון בתצהירו של משה  מעלה כי טען מפורשות (ראה סעיף 22 לתצהיר), כי הנתבע לא עמד בתשלומי השכירות וכי שלוש פעמים בחר הנתבע מיוזמתו למסור למשה דמי שכירות שלא שולמו במועדם. בהתאם לאמור בתצהיר משה (אשר לגרסת הנתבע עצמו, הוא מי שבקיא בתשלומי השכירות שהנתבע שילם והנתבע אף זימנו להעיד מטעמו), קיבל משה מהנתבע דמי שכירות עבור התובע, ביחס ל- 4 חודשים בלבד.